מערכות החינוך שלנו משולות במידה רבה לפס ייצור של מצות. כל עוד הכל בסדר, יש פס יצור שלם שמוציא תוצרים משובחים ונפלאים. הקמח והמים הופכים למצה שמורה העולה על שולחן מלכים, ובצד יש בלאי של מצות 'כפולות ונפולות' שאותן איזה משגיח זורק לצד.
בנמשל, במערכת החינוך, ילדי החמד נכנסים לפס היצור של הצדיקים והצדיקות. העסק עובד והמערכת מייצרת תוצרים מופלאים. מוסדות למצוינים. אשרינו. באמת. הבעיה היא מה קורה עם המצות שלא נכנסות ב'שטנץ': הכפולות, הנפולות. האם המוסד יודע להתמודד איתם? האם רק מחפשים שקט תעשייתי, או שמנסים לתת מענה לקשיים שגורמים לאותם ילדים להתנהג בצורה שלילית? הרי לא מדובר בילדים רעים, אלא בילדים שרע להם. ילדים שמאיזו סיבה שהיא, סובלים מקשיים רגשיים, ולא ממש מצליחים ללכת בתלם של פס היצור ההמוני. בהרבה מקרים אותם ילדים מקבלים הרגשה שמחפשים אותם, שדוחים אותם, שלא באמת אכפת למערכת מהם, וכך לאט לאט מצטבר 'פח אשפה' גדול, לכל ה'כפולות והנפולות'. שהן באמת נשמות טובות ויקרות שנפלטות מהמערכת.
לא באנו להאשים ולא לקטרג. מנהלי המוסדות גם הם נתונים בסד של לחצים, וכל אחד אחראי לציבור שאליו הוא יודע ומוכשר לתת מענה ולא לכל עם ישראל. אבל במבט רחב יותר, יש כאן בעיה מערכתית חמורה של חוסר התאמה לאלה שלא מתאימים למוסדות האלה. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, לא רק בן חכם. וברגע שיתר הבנים נפלטים, אז עצם הנשירה גורמת להם לעוד טראומה, וכך מתחיל לו איזה כדור שלג שלילי, של דימוי עצמי בהתרסקות, ושל אנטי גדול, למערכת, לרבנים, וגם לקב"ה. ה' ירחם.
מרן הרב שטיינמן זצ"ל אמר פעם למחנכים את המשפט הבא: "בזכות ארבעת התלמידים הטובים בכיתה – יש למורה עולם הזה, בזכות ארבעת התלמידים הבעייתיים בכיתה – יקבל המורה עולם הבא, ועל שאר הכיתה – עליהם הוא מקבל את המשכורת שלו". יש כאן חידוש מדהים. עיקר העולם הבא – הוא דוקא על הבעייתיים. לא להתפתות להעיף אותם מהר, בתקוה לשקט תעשייתי, אלא באמת לגשת אליהם, עם לב יהודי חם, ולנסות לאתר את הכאב שלהם, לתת מענה לקשיים. וזה – עיקר העולם הבא של המחנכים (!)…
לנו ההורים, האחריות גדולה פי כמה, כי אם נתיאש מהילדים האלה, למרות שזה מאד מובן, הם באמת מעצבנים, אבל זה ממש גזר דין נוראי שאנו גוזרים עליו ועל עצמנו, כי ברגע שאין להם מה להפסיד, בעיני עצמם, זה הרגע בו באמת דברים מתחילים להסתבך, ותמיד יש עוד שבעת מדורי גיהנם מתחת למצבם הרוחני הנוכחי.
חובתנו כהורים לעשות הכל שזה לא יקרה. יש לנו מסורת איך מתנהגים ברחמים, בעבותות של אהבה. גדולי ישראל הירבו להשתמש בביטוי הזה, בכלים מעולם האהבה וההכלה, כדי לתת תשומת לב מיוחדת לקבוצות הסיכון, לילדים שזקוקים לה, כדי לא להיות כעמלק שדחה את החלשים מחוץ למחנה, אלא להיפך, לקרבם באהבה, למרות כל המורכבויות שכרוכות בכך. זה עיקר החוסן שלנו כחברה, עיקר השליחות שלנו. יהי רצון שנצליח!