יש הרבה מחנכים ויועצים, סדנאות ושיעורים, שמרבים בעצות נכונות על חום ואהבה, אמון וכבוד בחינוך הילדים. הם צודקים, כמובן. זה באמת הבסיס להכל. כמעט בכל ספר חינוך מובא כמה צריך לשמוח בזמן מצוות וכמה צריך לשמוח בכלל, כמה צריך לראות בעין טובה את מעלותיהם של ילדינו, לשקף ולהעצים, למצוא זמני איכות ביחד. אשרי כל היועצים, הספרים, הסדנאות והעלונים שמדברים על זה.
כל עוד הענינים רגועים והכל עובד, אלו עצות זהב יקרות, טובות ומומלצות.
הבעיה מתחילה כאשר היחסים כבר טעונים, ילדינו האהובים גורמים לנו צער, כאב, הורסים לנו את הסמכות ההורית, מתחצפים וגורמים לעצמם ולנו כאב לב. במצב כזה הנערים כבר לא מעריכים, לא מעודדים אותנו להתנהג איתם באמון ובכבוד. הם לא ראויים לאמון, ויותר מזה, נראה שהם ממש מתאמצים לגרום לנו להפסיק לתת להם יחס חם ומכבד. הדבר האחרון שאנחנו רוצים במצבים האלה, זה לתת להם מחמאות ועידוד. פשוט לא מגיע להם פרס על התנהגותם הקלולקלת. ובכלל, אם אנחנו לא נלמד אותם בשלב הזה שבדרך שכזו רק מפסידים, מי ילמד אותם? וכך, הקשר מתמלא בשתיקות, ב"עקיצות", בעלבונות, בעונשים ובהשפלות הדדיות. כדור שלג שהולך ותופס תאוצה, כשכל צד עסוק להחזיר, וכולנו לכודים במעגל של כאב.
במצבים הללו, הדיבורים על זמני איכות ויחס חם כבר לא רלבנטיים. להיפך, זה מעצבן. כי זה לא אפשרי להשתחרר מהכאב, או להציע יחס חיובי לנער כפוי טובה שרק מנצל ולא יודע להעריך.
קשה מאד במסגרת זו, להציע פתרון כולל. גם כנראה שאין פתרון אחד, קפסולה פלאית שתסלק את כפיות הטובה, העצלות, החוצפה, ועל הדרך גם את הטעם הרע בעיצוב שיער ובמוזיקה. יש כאלה שבאמת ממליצים להתיאש מהם, ורק לבודד את הנער הסורר, שלא יקלקל איתו עוד ילדים. הבעיה שלנו כהורים, שזה מהלך נוראי, כי אז מצבו של אותו נער יתדרדר עוד ועוד, ולמרבה הצער – זה ישפיע גם על כל סביבתו. אי אפשר לזלזל בחשש הזה, אבל גדולי ישראל הדריכו לא כך, אסור להתיאש מאף נער, ואין לוותר ולהקריב 'קרבן-ציבור' רק למען אחרים. יש שלל פתרונות וכלים שגדולי ישראל אכן הציעו, גם במקרים הקשים. יש תקוה, וכדאי להתאמץ לברר את המהלכים הנכונים.
השלב הראשון בדרך לפתרון, הוא לנסות לסגל לעצמנו עדשה מולטיפוקלית, שב'מסך מפוצל' תצליח לראות לא רק את ההווה המייאש, אלא זמנים נוספים. את הכאב שהנער עבר בעבר, עם חסד נעוריו, ואת זכויות העתיד שיבוא עלינו לטובה.
באמת, שגם הקב"ה כך מביט בנו, כמבואר במדרש (שמו"ר ג'). הוא מביט בנו דרך עדשה כפולה, לא רק על זמן ההווה אלא גם על זמן העתיד, מתעלם מההווה הבעייתי, ורואה אותנו בהקשר של זכויות העבר, או על פי העתיד המבטיח. וכך גם הקב"ה מצפה שאנו נראה את העולם ואת יקירנו (ובספר 'עבודת ישראל' בפרשת שופטים כתב שזה הטעם לכך שהקב"ה ברא בנו שתי עיניים, לרמז על יסוד זה). לכל שלב צריך להתאים גישה חינוכית שמתאימה לו.
ומה עם תוכחה? ומה עם מוסר? לנצח הוא ישאר ככה? לא לדאוג… בעתיד כנראה יגיעו עוד שלבים של תוכחה ומוסר, אבל כרגע לא זה מה שיעזור, בשלב הזה תרופת הפלא היא אהבה וסבלנות, לא כי זה פרס, אלא כי זו התרופה. כל הציפיות לניהול עצמי נכון יצטרכו קצת לחכות. זו המעלה בעדשה הכפולה, היא מאפשרת קצת סבלנות ואורך רוח בתהליך.
יש כאן גם נחמה גדולה. למרות מצבם הנוכחי, יש עוד דרך להביט בנערים ובנערות שלנו. האמונה שיהיה טוב חייבת ללוות אותנו. גם לנו היו זמני משבר, גם לאבותינו היו, ובכל זאת הקב"ה לא שוכח את ההקשר הרחב, את נקודות הזכות, מהעבר, מהעתיד, ועל פיהם הוא דן אותנו. ככל שנצליח ללכת בדרכיו, ולדון גם אנחנו את הנערים לא רק על פי מעשיהם, אלא על פי הקרדיט מהעבר או האמונה בעתיד הטוב יותר, נצליח גם אנו למצוא כוחות ותקוה שיעברו אליו ויזרזו את התקדמות התהליך.