פעם קראו לזה נוער נושר. אחר כך גילו שזו תווית מאד בעייתית. עלה שנושר כבר לא חוזר, וחבל לסגור את הילד עם כזאת הגדרה מוחלטת וחד סיטרית. בהמשך צצו שמות אחרים רבים לתופעה: נוער בסיכון, נוער בסיכוי, נוער מתמודד, נוער מנותק, נוער מקולקל, שבאבניקים, נוער מאתגר. יהיו השמות איך שיהיו, התופעה רחבה ומוכרת. הילד או הילדה החמודים והמקסימים, מתחילים למרוד, להתחצף, להיפלט ממוסדות הלימוד, להתחבר עם חברים רעים, ולעשות שטויות. הם מתנהגים בחוסר אחריות וגורמים הרבה הרבה כאב-לב להורים. חוצפה יסגא.
אף אחד לא יודע מספרים מדויקים של התופעה, אבל בשנים האחרונות היא הולכת וגדלה. תופעה הנשירה מתחילה בגילאים צעירים יותר ויותר, והיא פונה אל רחוב שמלא בסכנות זמינות מתמיד. כבר אין ספק שזו מכת מדינה, וזאת בזמן שכל מקרה ומקרה הוא עולם ומלואו, מלחמת גוג-ומגוג פרטית. מדובר באלפי נערים ונערות שפשוט לא מחוברים, מנותקים. אין להם כח. "לא בא להם". הם שטופים בהבליהם. וההורים, המומים, שבורי לב, מרגישים נבגדים, צופים בעמלם, אלו הבנים, כשהם נתונים לעם אחר, באבני הקודש המשתפכים בראש כל חוצות, ואין לאל ידיהם להשפיע דעת בנער המנותק. והלב כואב.
אין פתרון פלאים למצב זה ומסתבר שהעצה הכי טובה במקרים האלה היא להתפלל ולהתפלל, וזו העצה הטובה מכל. בראש ובראשונה צריך להשתדל רבות בתפילה ובקשת רחמים. עם זאת ראוי לדעת גם איך להתמודד עם מצב זה בצורה נכונה, איך להתייחס לילד שמתנהג בצורה כל כך קשה ופוגענית….
זה מחייב הרבה סבלנות ואורך-רוח, להבין מה עובר על הנערים האלה. אסור להתבלבל – למרות הפוזה המאושרת שהם מפגינים כלפי חוץ, הם די אומללים מבפנים, ויש בהם הרבה כאב. אם נבין ונזהה את שורש מעשיהם, נוכל לשדר להם שאנו באמת מאמינים בהם, ואוהבים אותם.
ההתנהגות הרגילה של חינוך 'רגיל' דרך משמעת וגבולות, החרמות, סמכות וסנקציות מצליחה בדרך כלל רק להחמיר את המצב. כמו 'מכת צפרדע', אתה מחרים משהו אחד – ושניים אחרים צצים במקומו… אם נמשיך להתעקש איתם על הלבוש או דקדוקי המצוות, לא צפוי שינוי. להיפך. אבל אם נבין יותר לעומק את הכאב שלהם, ונצליח להגיע איתם למצב של יחס חם, אהבה וכבוד, עם הרבה אמון ואהבה, אז יתחיל, בעזרת ה', מהלך אחר. ואז, יש סיכוי שכאשר ירד האסימון, יתחיל מהלך חדש, מהלך של תיקון ובניה, בדרכו, בקצב שלו.
לעומת זאת, אם האוירה שהנער מקבל היא של תוכחה וביקורת מתמדת, אכזבה ויאוש, אז אין לו מה להפסיד, בעיניו, וזה הכי גרוע.
מתוך נסיון שהצטבר בסדנאות ובשיחות מול מאות ואלפי הורים ומומחי חינוך, ניסינו ללקט ולהביא כמה כללים יסודיים שיכולים לשנות את התפיסה אצל ההורים, עם שלל עצות מעשיות, לשלבי טרום – נשירה ועד למקרים הקשים ביותר (נשק יום הדין), מתוך תקוה שההורים יצליחו להזדהות ולהגיב בצורה הנכונה, כדי לאפשר את תחילתו של השינוי.
קירוב רחוקים וקירוב הבנים
יש תחום שנקרא 'קירוב רחוקים'. העוסקים בתחום הזה יודעים שאסור להם אף פעם לבקר או להוכיח את הרחוקים, כי זה לא יגרום להם להתקרב. העוסקים בקירוב יודעים שעליהם להעלים עין מכל מיני עבירות שהרחוקים עושים בדרך, להרבות בגילויי הערכה לכל מעשה קטן וטריוויאלי שהם רואים בדרך, להתאזר בטונות של סבלנות, ובעזרת השם – הרחוקים הללו עוד יתקרבו. רק זו הדרך.
מעניין שאפילו העוסקים במלאכת הקדש הזאת של 'קירוב-רחוקים', מתקשים ליישם את המסלול הנפלא הזה על הילדים שלהם. המסלול של חינוך הוא מסלול אחר, מסלול של הרבה ביקורת (בונה), מסלול של חוסר שביעות רצון מופגן ממעשים שליליים, וחוסר הערכה למעשים טובים קטנים. לא ככה זה אמור להיות, אבל במציאות, כך נראה מסלול החינוך.
גדולי ישראל הורו שגם מול נוער מתמודד, אנחנו חייבים לעשות שינוי בראש, ולעבור מהמסלול של חינוך – למסלול המקביל של קירוב רחוקים. כן כן, קירוב רחוקים. אז מה אם הרחוקים שאותם מנסים לקרב הם במקרה גם הילדים שלנו. אורח זר שהיה בא להתארח לשבת או לחג, לא היה זוכה להשכמה לחוצה של 'סוף זמן קריאת שמע', ולהקפדה על 'כזית תוך כדי אכילת פרס' בליל הסדר. ממש לא. רק בטוב ובנועם, בקצב שלו. הדברים ידועים.
אז החידוש הגדול פה הוא שגם אותם ילדים הם רחוקים, ואסור להתבלבל מכך שהם בוגרי חינוך תורני. כרגע זו לא מעלה מבחינתם, ולכן אין מה להשתמש בנתון הזה כמחייב ותובעני כלפיהם. צריך להכיר במציאות, שמבחינה רגשית – גם הם צריכים להתחבר, ומבחינה מסוימת לפעמים הם פוסט-טראומטיים מכל מיני חוויות הלחצה ובאמת קשה להם. זו גם המהות של גיל ההתבגרות, הנערים צריכים לבחור ולהתחבר, במידה מסוימת הם מנערים מעצמם את החכמה והעול (ועל כן נקרא שמם: 'נערים' מלשון ניעור), וצריכים לבחור בעצמם את דרכם להתחבר לקדושה.
ואם הדרך קצת יותר מפותלת, זה לא מגיע מרוע לב או כפיות טובה. הם לא עושים דוקא, הם פשוט לא שם. וכדי לחבר אותם, צריך כלי עבודה מעולם הקירוב, ולזרוק את כלי העבודה הביקורתיים שלא הוכיחו את עצמם כלל. זו פשוט טעות להילחם איתם על דברים שגבוהים מנקודת הבחירה שלהם בגלל אילוצי חברה או אגו שלנו, כי הם סולדים מהצביעות ומהזיוף הזה וזה רק מרחיק אותם יותר. את הביקורת צריך לשמור במידה הכי מינימלית האפשרית, ובשום אופן לא בעניני דת, אלא בעניני ניהול הבית וכבוד האחים, ולתת להם את המרחב והעצמאות לעשות את המסע שלהם, מוקפים בתמיכה, כבוד וידידות, תמריצים חיוביים והרבה הרבה אהבה.
לפעמים זה לא קל, ויותר מדויק לומר שאין דבר קשה מזה, אבל אין אלטרנטיבה יעילה יותר. מבין כל גישות החינוך בדורנו, זו הדרך שהוכחה כיעילה ביותר מול מתבגרים שמחפשים את דרכם. יהי רצון שנצליח כולנו