לפני 172 שנה, ב-13 לספטמבר 1848, קרה אסון נורא באתר עבודה של מסילת רכבת במדינת ורמונט: מנהל עבודה בן 25 בשם פיניס גייג', ביחד עם קבוצת עובדים, באו לפוצץ סלעים לצורך הנחת מסילה חדשה, אבל הפיצוץ קרה לפני הזמן, לפני שהוא הספיק להתרחק. מוט פלדה צר וארוך עף לעבר פניו, חורר את מוחו, ויצא מהצד השני. כל הסובבים היו בטוחים שהוא נפטר, אבל להפתעת כולם הוא החלים בקצב די מהיר. למרות שחלק ממוחו נפגע, הוא חזר לתפקד באופן רגיל, ואחרי שהחלים מהפציעה אפילו חזר לעבוד.
ולמרות זאת, משהו קרה לו. לפני התאונה הוא היה אדם אחראי וחביב, אבל אחרי התאונה הוא הפך להיות אימפולסיבי, ילדותי ורגזן. הפציעה שינתה את האישיות שלו. תוך זמן קצר הוא פוטר מעבודתו, ולא הצליח להחזיק עוד בעבודות אחרות לאורך זמן. רק לאחר מותו ראו בגולגולת שלו את הפציעה בקליפת המוח הארובתית, שגרמה לאופי שלו להשתנות.
פיניס גייג' לימד הרבה את עולם הרפואה, בזכותו יודעים היכן החלק במח שאחראי לפעולות הריסון, הטקט, האיפוק העצמי. החלק שפעיל ב'מבחן המרשמלו', ומאפשר לדחות סיפוקים רגעיים לטובת הטווח הארוך. כיום, כבר לא צריך לחכות לאחר הפטירה כדי לדעת אם המוח ניזק והיכן. יש בדיקות חכמות (כמו CT או MRI) שמראות את פעילות המח, ובמקרה של בעיה, יודעים למפות היכן היא.
לאחרונה התגלה, שבגיל ההתבגרות המוח משתנה, מרכיב את עצמו מחדש, וחלקי המח השונים אינם מתפתחים בקצב שווה. האזורים שאחראים לריסון ולשליטה עצמית (אלה שנפגעו אצל פיניס גייג') מתפתחים לאט יותר. זה גורם להם לנטות להעדיף פעילויות שמתגמלות בטווח הקצר, ולא מספיק מחשבנים את הטווח הארוך. והתוצאה: מתבגר שאינו מתנהג בצורה שקולה: לוקח סיכונים, עושה דרמות, ממהר להיפגע, מסתגר, אימפולסיבי, מתקשה לקום, נותן משקל רב מדי לדרך בה הוא נראה בעיני חבריו. כל התופעות האלה אופיניות למתבגרים בגלל שהן קשורות לתפקוד של חלקי מח שלא תמיד הבשילו.
האם זה אומר שהמתבגרים פטורים מאחריות? חלילה. יש בחירה חופשית, והיכולת לדחות סיפוקים היא מיומנות נרכשת, וחובתם לנסות להשתפר בזה, אבל צריך להבין את הקשיים שלהם, ואצל כל אחד זה שונה: יש מתבגרים יותר רגועים ויש כאלה שמתמודדים עם קושי אמיתי, מנוע של משאית וברקסים של אופניים. כל נשמה והמסע שלה, התיקון שלה, הנסיונות שלה, ובסוף זה מתבטא באופן נירולוגי. כל אחד צריך להתאמץ כמובן ככל יכולתו, ואין כאן רשיון לכתחילה להתנהגויות שליליות, אבל יש כאן כף זכות גדולה להורים שמלווים מתבגרים, לדעת שהם מונעים על ידי מערכות רגשיות לא-מאוזנות, על ידי סערות הורמונליות קשות, ומערכות הבקרה שלא תמיד מסוגלות לשלוט עליהן כראוי.
כדי לגרום למסע הזה לעבור באופן כמה שפחות כואב, צריך נשימה עמוקה. להבין ולגלות חמלה סביב המעידות של הנערים. בסביבה מוגנת ואוהבת הם ילמדו לפתח אסטרטגיות של ניהול עצמי. בניגוד לפיניס גייג', אצלהם, זה 'מום עובר', ועוד יהיו להם הרבה בחירות טובות בעתיד, בעזרת השם. הדרך שלנו לזרז את התהליך – אינה דרך תוכחות ועונשים, להיפך: ככל שהיחסים בבית יהיו חמים ומבוססים על אמון וידידות, וככל שהדימוי העצמי שלהם יהיה מוצלח יותר, כך הם ילמדו להפעיל מוטיבציה פנימית ולרסן את הדחפים האימפולסיביים. וזה עיקר תפקידנו כהורים בגיל הזה: לחזק את הקשר האישי והרגשי, לעודד חוויות הצלחה, ולהתאזר בסבלנות רבה עם הרבה לב טוב, וכמובן – הרבה תפילות.