תפקידנו כהורים צריך לעבור כל מיני שינויים לאורך התפתחות הילד. הרש״ר הירש בהקדמה לספרו חורב, מתמצת את השלבים השונים שהורים ממלאים בקשר שלהם עם ילדיהם בהקדשתו הקצרה לספרו (חורב), בזה הלשון: ״להורי – שומרי בימי ילדותי, מדריכי בימי נערותי, וידידי בימי בגרותי״. ננסה לבאר את המילים הקצרות:
בקצה הצעיר של הסקאלה, כאשר הילדים קטנים, הם זקוקים ל"שומרים". אבא ואמא שיאסרו עליהם ללכת לכביש בלי השגחה, או שיגידו להם ללכת לישון בזמן. הילד מופעל ממנגנון שרוצה לְרַצות ולחקות את הוריו ששומרים עליו. כלי העבודה של ההורים, כוללים גם עונשים וחיזוקים, משמעת וסמכות ישירה, שנותנת לו בטחון הכרחי.

בקצה השני של הסקאלה, כשהם בוגרים, הקשר מושתת על ידידות. כמובן, יש דיני כבוד ויראה להורים, אבל עיקר הקשר הרגשי בין בוגרים להוריהם, הוא בסיס הידידות.
הדרך להגיע לכך היא דרך שלב הנערוּת, שלב ביניים מאתגר, שבו תפקידנו אינו להיות שומרים, אלא להיות מדריכים, מורי דרך. וזה לא קל, כי למרות גודלם הפיזי, הנערים שלנו זקוקים לשמירה. אבל זה אתגר, כי הם לא מוכנים לקבל שמירה, הם בגיל שמאתגר אותם לחפש את עצמאותם, ואנחנו – נמצאים במילכוד. הנער עובר שינויים, הורמונליים, פיזיים, חברתיים. פתאום הוא פחות מנסה לְרַצות את הוריו, להיפך, הוא נהיה ביקורתי כלפיהם, כלפי דרכם, ובמקביל – מנסה לפתח זהות עצמאית. הוא מנסה לבחור בעצמו את הערכים שלו, ובדרך מערער ומפקפק בערכים של הוריו. הרש"ר הירש כותב שלכן הוא נקרא: "נער", כי הוא מנער, מנענע ומשליך מעליו ערכים רעים וטובים. הוא מנער מעצמו את העול – וזו מהותו ושמו. כך היא דרך תהליך ההתפתחות של כל נער ונערה, רק שיש שוני בין נערים שונים לדרך שהם חווים את שלב ניעור העול.
בדרך הנערים מפקפק בערכים של הוריו. אם הוריו יראו לו בשלב זה דחיה, הם רק מרחיקים אותו יותר. אם הם מחלקים בין ההתנהגות השלילית, לבין עצם האהבה חסרת התנאי אליו, הנער מקבל בכך כלים לחזור ולאמץ את הערכים של הוריו, ככל שהוא ילמד להכיל מורכבויות, אבל עד אז – ההורים הופכים לשמש פחות כמורי דרך ויותר בתפקיד של כספומט…. ועל הדרך הוא מנסה לְרַצות איזה עדר של חברים, שהוא כל כך מנסה להשתייך אליו, וזה אתגר שמחייב היערכות.
יש פתגם מפורסם שאומר כך: "כאשר כלי העבודה היחיד שיש לך בארגז הכלים הוא פטיש, כל העולם נראה לך כמו מסמרים". ארגז כלי עבודה של הורים לילדים קטנים אכן מחייב פטיש, וזה גורם להורים לפתח ולשכלל טכניקות לדפוק חזק ובסמכותיות, כל מה שהם מאבחנים כחוצפה או כהתמרדות. אבל כאשר מנסים לחנך בסמכותיות ובציווי נערים בגיל ההתבגרות, זה בדרך כלל לא עובד. באופן טבעי, מנסים פטיש יותר כבד, ודופקים יותר חזק, אבל זה לא יעזור. ניסיתם פעם לדפוק בורג עם מסמר? זה רק יכול לשבור אותו… גם נפש הנער, למרות הדרך בה הוא מתעקש להיראות, היא בעצם די שבירה, מה גם שבמבחן התוצאה – השיטות הרגילות כבר לא עוזרות, ולכן צריך כאן כלי עבודה נוספים. יותר מתוחכמים, פחות כוחניים.
"כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה". איך מצליחים להשפיע על נער מתמרד שמסרב לקבל סמכות? יש כאן תורה חדשה ללמוד, תורה של העברת מסרים סמויים, בתקשורת נכונה, עם הרבה אמון ואהבה, הומור, להשפיע מסרים בצורה שתתקבל על לב הנער. העיקר הוא להאמין שבתוך ליבו של הנער קיים יסוד טוב ששואף לתורה ועבודת ה', וגם כעת הוא לא אבד לנצח, אלא שהוא כעת רדום, וכל המסרים והכלים, מטרתם לעורר מחדש, לאט ובזמן הנכון, את היסוד החיובי שבנפשו.
זה מחייב לתת אוטונומיה, עם הרבה אמונה, טיפוח, סיוע, ראיית הטוב והעצמה, לא דרך משמעת סמכותנית, אלא בדרכי נועם. לפתח ידידות, לשמוע ולהקשיב באמת. וגם לתת לו מקום לבחור בעצמו בין טוב לרע, בלי פיקוח וביקורת מתמדת מצידנו. זה גם חלק מהענין. כך ניתן לגדל נערים שבאמת רוצים להיות צדיקים, ולא נערים שרק בזמן שאנחנו בסביבה הם שמים מסכה של צדיקים.