כל הורה לילד קטן יודע, שאם תיקח לו את המשחק, הוא יבכה. לפעמים אין ברירה, אבל יש עצה פשוטה וקלה לחסוך את הבכי: לתת תחליף ראוי, לדחוף לו ליד צעצוע אחר, צבעוני ומענין לא פחות, ואז דעתו מוסחת, וחוסכים את הדמעות.
אצל ילדים מתבגרים, זה יותר מסובך, אבל העקרון זהה. בעולם מרובה פיתויים, הם עלולים, ובצדק, להימשך אחרי כל מיני דברים מסוכנים. אי אפשר רק לאסור עליהם כל הזמן, זה לא יעיל, וזה עלול לעשות אפקט 'בומרנג' שבו הנער רק מתאווה לכך יותר, בחינת: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ", ועל הדרך הם גם לומדים לתחמן ולרמות. מצד שני, להשלים עם הנהגות מסוכנות זה גם לא מתכון להצלחה… מה עושים? אותו עקרון כמו עם ילדים קטנים. להצליח לספק תחליפים מספיק אטרקטיביים.
מה התחליף המומלץ?
הלואי והייתי יכול להצביע על משהו מסוים, אבל כנראה שאין משהו אחד כזה. כשם שפרצופיהם שונים – דעותיהם שונות, ותחומי הענין שלהם שונים. צריך למצוא את השער המתאים לכל אחד, איפה הלב שלו, איפה הכשרון החבוי שלו.
זו ממש אמנות החלפת ההנאות, וכדי להצליח בה צריך קצת להיות יצירתיים. צריך קצת מחשבה יצירתית ואפשר למצוא המון רעיונות (הפקת עלון, אחראי לבניית רהיטי איקאה, אחראי לסידור אוצר הספרים, לסידור המקומות לימים נוראים, ארגון קורס 'הסברה יהודית', אחראי תרופות ושליח 'הצלה', תיאום חניכת הצעירים ותגבורם, וכו'). זה נכון גם לתחומים שמחוץ ללימודים: דרך איזה חוג, כמו ריקוד או נגרות, קפוארה או גיטרה, טיולים או גידול תוכים, התנדבות בעמותת חסד ואפילו הכשרה מקצועית יותר רצינית. כל התעסקות והתמקצעות בתחום שמדבר אל נפש הנער – היא ברכה גדולה. וגם כאשר אין תחום כזה, צריך לחפש.
תפקידנו והשתדלותנו בחינוך היא לעודד, למקצע ולאפשר לנער להתפתח סביב מה שמענין אותו. לא חייבים לעסוק רק בזה כל הזמן, אבל אם יש לבחור זמנים שמוקדשים למה שמענין אותו, אז "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה", וזה יתן לו כח לשאת את העול שבשאר סדר יומו, ואת ההשתדלויות לטווח הארוך יותר.
ואם לא ידוע במה הנער מתענין? לפעמים גם הנער בעצמו לא מודע לכשרונותיו ורצונותיו, ורק קשר טוב עם הנער יכול להצליח לחלץ מה באמת מעניין אותו. זה דורש שיחות עומק, של חשיבה משותפת. זה לא קל, אבל תפקידנו להשכיל למצוא תחליפים מספיק אטרקטיביים, שיספקו ריגוש בתוך מרחבי הקדושה. מבואר בספרים שריגושים דקדוּשה כאלו הם אלה שמטהרים את הלב, כנגד מה שנתלהב לעברות או לתאוות, כמו שרמוז בפסוק (במדבר ל"א כ"ג): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ – תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר", צריך לספק אש של קדוּשה, של ריגוש כייפי, ולהיות יצירתיים בזה, אחרת הוא עלול למלא את החלל עם נחשים ועקרבים מסוגים שונים, שכל כך מצויים ברחובות היום.
זה באמת לא קל, במיוחד בתקופה שכזו שבה הרבה מהריגושים הרוחניים והתחליפים חסומים בפנינו, ול"ג בעומר האחרון, שהיה שונה כל כך משנים קודמות, יוכיח עד כמה… ובכל זאת, אין אלטרנטיבה, צריך לנסות להתאמץ בכל הכח להיות יצירתיים, ולהשקיע בחיזוק הקשר ובטיפוח ריגושים רוחניים ותחומי ענין, שביחד יצליחו להיות חיסון ותחליף לפיתויי הרחוב.
יהי רצון שנצליח !