הרבה מהנערים המתמודדים סובלים מחוסר איזון בין הדחפים החזקים שלהם (סוס גדול) לבין כוחות ריסון חלשים (רוכב קטן). מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל קרא להם: 'נשמות גדולות בכלים קטנים'. הפער וחוסר האיזון הזה מתפרץ בגיל ההתבגרות ושולח אותם למסע כואב, וכדי לסייע להם לקצר את המסע, יש אפשרות לטפל ולסייע להם, דרך הקטנת הדחפים (להקטין את הסוס) שזה ניתן לעשות בעיקר דרך משמעת חזקה חיצונית (או טיפול תרופתי), שזה יעיל רק בטווח קצר וזמני, או דרך הגברת כוחות הריסון, וזה כנראה עיקר התפקיד והשליחות שלנו, למרות שזו דרך ארוכה יותר, כי היא ברת קיימא לטווח הארוך: ללמד אותם לא לסמוך על תגובה ראשונית אימפולסיבית, אלא לעצור, להתיעץ, לחשבן. לייצר שגרות ברורות. ללמד אותם לטפל ב'חשוּב' ולא רק ב'דחוּף'. לפתח יכולות ניהול עצמי, תעדוף ושליטה עצמית.
ההדרכה והליווי כאן קריטיים, כי לא כל הנערים קיבלו כוחות שווים, ולכן אין מה לצפות מאלה שקשה להם, שילמדו ויסתדרו לבד. זה לא עובד ככה. בזה שנסייע להם, עדיף כבר מגיל צעיר, דרך חוויות הצלחה, דרך קשר של אמון ואהבה עם ההורים והמורים, ניתן להם מוטיבציה להצליח וכלים לצמצם את הפער בין הדחפים החזקים לכוחות הריסון המוגבלים.
חשוב לזכור לאורך כל הדרך, שהם לא עושים לנו דווקא. הם באמת זקוק לעזרה, ובטווח הקצר צריך להתאים את המשימות שלהם ליכולותיהם. ובמקביל, להכיר בנפילות הבלתי נמנעות שהן דרך להצלחה, בחינת: "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד ט"ז). והעיקר – לא רק לאסור ולהגביל אלא לחפש ולתת תחליפים שיעצימו וישפרו את הבטחון והערך העצמי.
לדוגמה. שמעתי מהרב חיים דוד קובלסקי (מארגון 'מאורות הדף היומי'), שסיפר בשם אביו, הרב צבי קובלסקי זצ"ל, שסיפר על בחור ישיבה אחד שהחל לנהוג בהנהגות מאד בעייתיות. ראש הישיבה בה למד, היתרה בו שאם ימשיך לנהוג כך – הוא יסולק, וכשהתראותיו לא הועילו, והבחור המשיך במעלליו – ראש הישיבה רצה לסלק אותו. כשנודע הדבר למרן החזון איש, הוא ביקש מראש הישיבה שיקרא לאותו בחור אליו. כשהבחור הגיע לבית החזו"א, הרב לא הוכיח אותו ולא גער בו כלל, אלא רק שוחח עם הבחור בלימוד, הירבה לשבח אותו על סברותיו הישרות, ואף למד איתו בחברותא. למעשה זה באמת עזר, והבחור באמת הצליח עם הזמן להיגמל ממנהגיו הרעים.
החזו"א הסביר כיצד הצליח איתו, ואמר כלל גדול בחינוך: 'אי אפשר לקחת משהו, בלי לתת תחליף'. אי אפשר רק להתרות ולאיים, ולצפות שבזה תיפתר הבעיה, או כלשונו של החזו"א: 'אי אפשר לסלק חושך עם מקלות, צריך לתת תחליף של אור'. רואים בגיל קטן כמה זה נכון, אם לוקחים לילד משהו צריך לתת לו תחליף כדי שלא יבכה. כשהוא ילד – זה קל, כל צעצוע יכול להיות תחליף. אם רוצים לקחת למתבגר משהו, צריך לתת לו תחליף יותר מתוחכם: התחליף הזה יכול להגיע דרך הנאה בלימוד או חווית הצלחה אחרת, התחליף הזה יכול להיות כבוד ותשומת לב, אפשר גם שילוב של השניים. אבל זו הדרך לתת כוחות לבחור להתמודד מול יצרו ודפוסי ההתנהגות השליליים שסיגל לעצמו.