חלק מתהליך ההתבגרות, גורם לצעירים להפסיק להיות חמודים שמנסים לְרַצות את הוריהם, אלא למצוא את דרכם, ובדרך לעשות כאב לב להורים המתוסכלים.
הנטיה הטבעית של ההורים, כאשר הם רואים את בנם המתוק הופך לכפוי טובה שכזה, לחפש את האשמים. אז ככה, האבא מאשים את האמא, האמא את האבא, שניהם מאשימים את החברים הרעים, או מורה מסויים, או את בית הספר כולו. על הדרך מאשימים גם את הרחוב, החבר המקולקל, ספרות לא תורנית שהשתרבבה אליו, האינטרנט, המצב הכלכלי בבית, השכונה, הסבא והסבתא, הדור כולו ועוד. רשימת האשמים מתרחבת באנשים, בהשקפות, ברבנים, במקומות מגורים, בכל מה שרק אפשר. כל אחד בטוח שהם הסיבה האמיתית לצרה, ואם רק לא היינו עושים ככה וככה – אז הכל היה בסדר.
יתכן שבאמת נעשו טעויות, גם אנחנו עשינו טעויות בעצמנו, אבל בדרך כלל לא מתוך כוונה רעה, וזו תמימות לתלות בזה את כל האשמה. ברוב המקרים – כולם טעו. זו תופעה מדי רחבה בשביל לתלות אותה באשם מסוים. זו מכת מדינה. שלא מבדילה בין עדות, בין מגזרים או בין מקומות מגורים. לכן האשם אינו נקודתי. צריך להוציא את ההלקאה העצמית ואת חיפוש האשמים מהלקסיקון לגמרי. התופעה מצויה בכל המגזרים, בכל הערים, בכל המקומות. מגמת ההתרחבות של התופעה מוכיחה שיש פה מהלך, מהלך של דור, מהלך שמחייב התבוננות, מהלך שמחייב להבין שהתדר של חיפוש אשמים לא מסייע בכלום, להיפך, הוא רק מערער ומחריב כל אפשרות לפתרון. אז העצה הראשונה והבסיסית היא להחליף תדר, להפסיק עם חיפוש האשמים הזה.
ולכן חשוב להבין: אין כאן מקום לחיפוש אשמים. דוקא בגלל שאתם נהדרים, קיבלתם מתנה. הקב"ה בחר להפקיד בידכם, הורים יקרים, פקדון יקר, נשמה יקרה, נער עם כוחות נפש אדירים ועצומים. אבל דוקא לכן, השטן והסטרא אחרא נלחמים עליו, מכסה אותו בכזו קליפה עבה. הנסיון שלכם הוא לא לוותר עליו, להצליח להבליג על הפרובוקציות הנעריות, לסייע לו להאמין בעצמו ולנתב ולתעל את העוצמות שבו לכיוון חיובי. זה לא קל. כל שאר הסביבה משדרת להם דברים אחרים. אבל כהורים, קיבלתם שליחות מיוחדת, לסייע לנער להוציא מהכח אל הפועל את הטוב שבו. לא רחוק היום שעוד תרוו מהילד הזה נחת מרובה במיוחד (למרות שכרגע זה נראה רחוק כל כך). תחת החופה הוא עוד יודה לכם. אבל עד אז, צריך להמשיך ולהאמין בטוב שבו, ולהחזיק מעמד….
כל עוד אנחנו משדרים להם כמה אנו מאוכזבים, מהם או מעצמנו, הם רק מתחפרים עוד במצבם, והשלבים הבאים של תיקון – לא יכולים להתחיל. הקב"ה שם לנו איזה תמרור עצור מול העיניים שמחייב אותנו לשנות גישה. נכון שאנו ההורים לא תמיד שורש הבעיה, אבל אנחנו יכולים להיות תחילת הפתרון. הנער חבוש שאינו יכול להתיר את עצמו מבית האסורים, והתיקון יכול להתחיל רק מתי שהנערים יקבלו מהוריהם הכרה כלשהי בכך שהם בתהליך חיפוש, תהליך בירור, ושזה בסדר.
בגיל ההתבגרות יש חוסר סינכרון מובנה בין חלקי מוח שונים, שגורם לפולסים של הורמונים ואימפולסיביות שחזקים מהם, ואונסים אותם לחוצפה ולהתנהגות שלילית. יש נשמות שבגלל הנהגת ה' של ירידת הדורות יש להם הרבה קליפות והם מחויבים לעבור איזה מסע כדי להתחבר, זה תפקידם בעולם. לא את כל חשבונות השמים אנחנו יכולים לדעת, אבל בינתיים חייבים להאמין שצריך להחליף תדר, ולהפסיק לחפש אשמים.
הנערים האלה מחייבים אותנו לעשות הגשה של התורה לדור הבא באופן שיוכל לקבלה. הנוקשות והבינאריות עלולה להוציא רבים מהם מחוץ למחנה. חייבים למצוא דרכים להנגיש, לחבר, בנועם ובחום, באהבה ובכבוד. להצליח לעשות 'קירוב קרובים'.
זה לא קל, וזה מאד מאתגר, אבל אין אפיק השקעה מוצלח מזה. יהי רצון שנצליח!